YNET | המוסף לשבת | 9/10/2020
זה לקח שמונה שנים, אבל הם סוף–סוף זכו בצדק, גם למען יקיריהם שאינם | ניצולי פיגוע הדמים בבורגס התייצבו להעיד על התופת, והמחבלים נידונו למאסרי עולם ו–300 מיליון שקל פיצויים | שלושה מהתובעים, שהתאלמנו בפיגוע, מספרים על הבחירה לבנות חיים חדשים לצד האובדן ועל הניצחון בקרב המשפטי מול חיזבאללה | "חששתי שאני ממסחר את כוכבה", אומר יצחק שריקי, שאשתו נרצחה בחודש הרביעי להריונה, "אבל הבנתי שזו המלחמה שלנו בטרור".
ב־18 ביולי 2012, לקראת תום חופשת הלידה, טסו גילת ואיציק קולנגי למלא מצברים בעיר הנופש בורגס שבבולגריה. את נויה בת הארבעה חודשים השאירו אצל הסבים בפתח־תקווה. לבני הזוג קולנגי הצטרפו החברים הטובים, נטלי ואמיר מנשה. גם הם השאירו את בנם הפעוט, רום בן העשרה חודשים, אצל הוריהם. בשעה 17:30, כשמחבל מתאבד התפוצץ בחניה של שדה התעופה בבורגס, עמדו איציק ואמיר מחוץ לאוטובוס שחיכה להם, סמוך לתא המטען. גילת ונטלי בדיוק החלו לעלות אליו. "איציק אמר לי, לכי תתפסי לנו מקום, אני כבר אסדר את המזוודות. הוא בעצם הציל את החיים שלי", משחזרת בקול רועד גילת קולנגי ניסים, בת ה־36, במרפסת ביתה בפתח־תקווה.
פניה כבר החלימו מן הכוויות, אך ראייתה ושמיעתה לא ישובו למה שהיו קודם לפיגוע. ״רגע לפני שמעתי את איציק מתווכח עם מישהו, בדיעבד הבנתי שזה היה המחבל. בדיוק כשעמדתי להניח את הרגל על המדרכה הראשונה באוטובוס היה ]יצוץ ואיבדתי את ההכרה. עברו כמה דקות עד שפקחתי את העינים ואז שני בחורים משכו אותי לכיוון שדה התעופה. מלאכים טובים שטפו לי את הדם מהפנים, כל הגוף שלי היה מכוסה כוויות וזכוכיות ונפצעתי בעיניים ובאוזניים. כל הזמן שאלתי איפה איציק. הבנתי מיד שקרה לו משהו, כי ידכתי שהוא היה הופך עולמות כדי למצוא אותי״.
גילת הועלתה לאמבולנס הראשון שהגיע למקום. בבית החולים הורדמה והונשמה, וכך הועברה לישראל, במטוס ההרקולס שנשלח לפנות את הפצועים. ״התעוררתי יומיים אחרי הפיגוע ולפי הכיתוב על הסדינים זיהיתי שאני בארץ, בבילינסון. השאלה הראשונה שלי היתה אם איציק מת. אבא שלי ענה שהוא פצוע. אבל אז הגיעה עובדת סוציאלית ומיד פרצתי בבכי ואמרתי לה שרני יודעת מה היא הולכת להגיד. פיספסתי את הלוויה של איציק, לא הייתי בשבעה. נאלצתי להתמודד עם האובדן של בעלי, עם פציעה קשה שלי ועם המחשבות על איך אני הולכת לגדל תיננוקת לבד״.
בתוך בועה שחורה
שמונה שנים עברו מאז אותו פיגוע בבורגס, אחד הקשים והקטלניים ביותר שכוונו נגד ישראלים בחו״ל בשנים האחרונות. פעיל חיזבאללה, מוחמד חסן אל-חוסייני, הניח את מטען החבלה שבתיקו בסמוך לעשרות התיירים שנחתו מטיסת אייר ויאה שהמריאה מנתב״ג. 32 מתוכם נפצעו וחמישה נרצחו: כוכבה שריקי (42) מראשון לציון, איציק קולנגי (28) ואמיר מנשה (28) מפתח-תקווה, מאור הרוש (24) ואליאור פרייס (25) מעכו. בפיגוע נרצח גם נהג האוטובוס, אזרח מקומי.
בימים אלה, בתום מאבק משפטי ממושך וחוצה יבשות, גזר בית המשפט לפשעים מיוחדים בסופיה מאסר עולם על שני מחבלי חיזבאללה נוספים שהשתתפו בפיגוע. הישג ישראלי נוסף נרשם כשהתביעה הבולגרית, בעקבות התערבות של ראש הממשלה נתניהו, הצהירה במ]ורש כי מי שעומד מאחורי הפיגוע הוא חיזבאללה.
המחבלים המורשעים, מליאד פראח (39), שמחזיק באזרחות אוסטראלית, וחסן אל-חאג׳ (32), שמחזיק באזרחות קנדית, נמלטו ומבוקשים כיום על ידי האינטרפול. בית המשפט גם חייב אותם לשלם פיצויים בגובה של 300 מליון שקל לנפגעי הפיגוע, כ-50 איש, שהתאגדו להגשת תביעה פלילית ואזרחית נגדם.
בין התובעים היו גם גילת קולנגי, נטלי לוי (לשעבר מנשה) ויצחק שריקי, שאיבד את אשתו, כוכבה, בפיגוע. שלושתם מסרו עדויות שהחזירו אותם למראות ולקולות שלא באמת עזבו מאז. ״הייתי ילדה בת 26, אבל אני זוכרת כל פרט וחולמת עד היום על מה שהיה. הרעשים, הריחות, הכל חרות היטב-היטב. זה היה פיצוץ חזק מאד״, מספרת נטלי לוי, בת ה-34, בביתה בפתח-תקווה. הדי הרעש ההוא מצלצלים עדיין באוזניה, והיא מתקשה לשמוע את השאלות מבעד למסכה. ״הכל היה מלא עשן סמיך, לא שמעתי כלום, רק ציפצופים איומים באוזניים. ראיתי שכולם רצים, אז בחוכמת ההמונים רצתי לאותו כיוון. נפצעתי ברגל, נעל אחת עפה, הבגדים שלי היו קרועים, התיק נעלם. בצד נתנו לי קצת מים והתחלתי לחפש את אמיר, אבל כשניסיתי לרוץ לתוך העשן, משכו אותי בכוח חזרה. אחר כך קשרו אותי לאלונקה והכניסו לאמבולנס. ניסיתי להסביר שאני לא מצליחה לנשום, עד שבסוף מישהו הבין וחיבר אותי לחמצן.
״הגענו לבית חולים מיושן של עולם שלישי, הושיבו אותי בכיסא גלגלים ופינו לאיזה חדר. הייתי שם לבד, שעות, בלי טלפון, בלי ציוד רפואי ובלי מושג איפה אמיר. זאת היתה חוויה איומה. לא נתתי לאף אחד לטפל בע או להזריק לי משככי כאבים. בסוף הגיעה אחות והסכימה שאתקשר מהנייד שלה. צילצלתי הורי ואמרתי שכולנו בסדר. פחדתי שאם אדאיג אותם יקרה להם משהו, ולא יהיה מי שיטפל בהם. בערב הגיעו חבר׳ה צעירים מבית חב״ד שנתנו לי בגדים וניסו לעודד אותי.
